אני מאמינה שאני אשה עם כוח. אפילו די הרבה כוח. אבל כשישבתי לפני שבועיים בערב לבד בבית, הילדים ישנים אחרי ערב של בכי וצרחות והאיש שלי גונח בשקט בחדר לידי, די נגמר לי הכוח.
אני אשה מאמינה. יודעת ומאמינה שלא הכל טוב, אבל הכל לטובה, אבל לפעמים לא נשאר לי כוח אפילו לומר את זה. נגמרתי. אפילו לבכות כבר לא יכולתי. לא היה לי יותר כוח.
כשצרות באות, לפעמים הם באות ביחד. ההורים שלנו כבר לא איתנו וכשבאו המשברים היינו די לבד. גם קצת התביישתי לספר לחברות, עד שאי אפשר היה להסתיר יותר. סיפור של הרבה זוגות צעירים עם המון חלומות. התחתנו, הולדנו ילדים, קנינו בית יפה עם משכנתא לעשרים וחמש שנים, הסתדרנו בעבודות טובות ואז האיש שלי נפצע בעבודה. הטלפון הזה המטלטל מהאיש שהאיש שלי עבד אצלו:
– שלום לך, רציתי להגיד לך שבעלך בסדר, אבל היתה לו תאונת עבודה קטנה'…
– מה???
– כן, תראי, הזמנו אמבולנס והוא בדרך לבית החולים, חשבתי שאולי תרצי לנסוע אליו…
– מה קרה לו? בקושי יכולתי לנשום. האיש שלי הטוב, היפה, האהוב…
– הוא כנראה השתמש לא נכון בכלי והכלי פגע בו, אולי החליק, אבל יש כמה שברים וחתכים..
– מה קרה לו??
– הוא נפצע, לא יודע בדיוק מה ואיך, אבל החובש אומר שהוא בסדר…
– הוא יכול לדבר?
– כרגע לא, אבל אולי תיסעי לבית חולים? אשלח אליך מונית, הוא יהיה אצלך עוד עשר דקות..
ביקשתי משכנה שתשמור על הילדים כשיבואו מבית הספר ומחברה שתוציא את הקטנה מהגן. בבית החולים האיש שלי כבר היה בחדר ניתוח ואחרי שעתיים הרופא יצא ואמר לי שלא נשקפת סכנה לחייו, אבל ככל הנראה בזמן הקרוב, יתקשה ללכת או לעמוד. מאז האיש שלי שוכב.
אחרי שבוע הזמינו אותי לבית הספר של הילד הגדול, היה אז בכתה ב. היועצת שאלה אותי למה הוא הפסיק לדבר. לא ידעתי. אחרי שעשו ברור בכתה הסתבר שהיו ילדים שלעגו לו ואמרו לו שאבא שלו נכה ושהוא מפגר.
אחרי חודש התקשרו מהבנק ושאלו מה קורה עם המינוס. האיש שלי היה עצמאי ולא היה לנו ביטוח. גם לא ידעתי למי פונים ובמי נעזרים. הייתי לפחות פעם בשבוע בקופת חולים לקחת תרופות. נו, די. תבינו לבד. בערך לפני שבועיים, זה היה יום רביעי והמקרר היה ריק ולא ידעתי איך נמלא אותו למחר או לשבת.
לא היה לי יותר כוח ואז הטלפון רטט לי על הברכיים. המורה שלי מהאולפנה… לא העזתי לענות. לא דיברנו המון זמן. בסוף נשמתי עמוק ועניתי בשקט: המורה?
הקול המוכר שלה נגע בי בזהירות: ״שמעתי שיש קצת קשיים…״
בכיתי את כל הבכי שנשאר לי. דיברנו המון ואז המורה שאלה: ״את מרשה לנו לעזור לך?״
איך?? איך??
"קצת ניתקת קשר נזפה בי בעדינות, אבל יש לך חברות! את יודעת, קצת קשרים לא מזיקים…"
לא ידעתי..
למחרת באו הבנות מהכתה שלי. כנראה הם אלו שאמרו למורה והמורה אמרה להם לבוא. ככה זה אצלנו. זה היה כמו קסם. פתאום הכל היה יותר קל. לקחו את הילדים, פתאום הבן חייך, הלכו אתי לקניות ואמרו שהמורה דאגה להכל. זו שהיא עורכת דין, צחקה ואמרה לי שהיא עדיין חייבת לי שעזרתי לה לעבור את הבגרות במתימטיקה (לא זוכרת דבר כזה..), ושהיא תדאג לי יחד עם החברות לתביעה.
מאז החברות באות, לפחות פעמיים בשבוע. יושבות איתי, יוצאות עם הילדים, המורה באה, המנהל הגיע וגם הוא עזר. אני כל כך אוהבת אותם!
