כנראה שהאירוע הזה היה אחד מן הגורמים שהביאו אותי לחינוך. לפני די הרבה שנים נסעתי עם אשתי, זמן לא רב אחרי שהתחתנו, אל בית הורי בנתניה. היתה שעת ערב חורפית די מאוחרת ולא רבים היו האנשים שהלכו בשדרות ויצמן בנתניה. סמוך לרמזור ראיתי דמות גבוהה, מעט שחוחה הולכת במרץ והתרגשתי.
תראי, אמרתי לאשתי, זה המורה שמואל!
המורה שלי מכתה א'. הייתי ילד עולה חדש. כשעליתי לא ידעתי עברית. הייתי כמה חודשים בגן אצל הגננת רחל ואז עברתי לבית ספר ישורון, לכתה א׳ אצל המורה שמואל ז"ל.
דמות גבוהה מהדור הישן. יהודי תלמיד חכם עם זקן לבן (כבר אז!), מגבעת וחליפה כהה בכל יום. היינו ארבעים ושניים ילדים בכתת מרתף בשדרות ויצמן ועד היום חלק מהשיעורים חקוקים בזכרוני. בחנוכה, כולנו קראנו וכתבנו. כן, כולנו. ארבעים ושניים ילדים ממרכז העיר ומהשכונות בנתניה. העלינו מופע ב'אהל שם', האולם העירוני של נתניה כשדמותו של המורה שמואל לפנינו.
בימי חול אחרי הצהריים, כמה מאיתנו היו מגיעים 'לחדר', מקום של לימוד תורה של כמה שעות, בהובלתו של המורה שמואל. שם למדנו אתו עד כתה ג.
מאז נפרדו דרכינו. למדתי, התגייסתי, השתחררתי, התחנתי. עברו כעשרים שנה, ופתאום… המורה שמואל ברחוב.
ניקח אותו? שאלתי את אשתי, הוא גר רחוק.
ודאי, אני עוברת אחורה!
עצרתי לידו. היתה לנו מכונית קטנה, עם שתי דלתות. מי שרצה לשבת מאחור היה צריך לעמוד בחוץ, להרים את הכסא שליד הנהג, להידחק פנימה ואז שוב להוריד את הכסא. המורה שמואל עמד והתבונן בנו מבצעים את התמרון המוזר. פניתי אליו מתוך הרכב ושאלתי:
המורה? נוכל לקחת אותך הביתה?
האיש המבוגר התכופף לאט אל האוטו, התבונן בי ארוכות ואז שאל: יוסי, נכון?
נשארתי המום. איך ידע? איך זכר?
שנים רבות כבר עברו מאז והשאלה הזאת עדיין מציקה לי. לא אדע תשובה. אבל יתכן שידע מי אני, כי פשוט היה לו אכפת.
