כנראה שזה אף פעם לא נגמר. מתישהו זה מתחיל, את מקבלת תלמידה לכתה ואז בבת אחת היא 'שלך'. עכשיו, בדרך הביתה, חושך בחוץ והפסים הלבנים של הכביש המהיר נבלעים מתחת למכונית שאלתי את עצמי מה יהיה מקומי מול זיוה עכשיו, שהרי זה לא נגמר, רק ממשיך אחרת.
כשנכנסתי לכתה יא לפני שבע שנים בערך, ידעתי שיש לי כתה מגוונת. לא ידעתי עד כמה. זיוה היתה אחת המיוחדות. ילדה טובה, תמימה, קצת אחרת. היה ברור שלא תיגש לבחינות הבגרות. שאר הבנות בכתה התנהגו אליה יפה. סיפרו לי שבעבר זה לא היה כך. בכתות הנמוכות של חטיבת הביניים היה ממש קשה. לא תמיד הבינה מה נכון לומר ומתי. לא תמיד הגיבה נכון. נפגעה הרבה ולרוב שלא בצדק. הורים מדהימים, הרבה ילדים וזיוה קצת אחרת. לפעמים עלה וצף ממנה התסכול. עושה מבחנים עם כולם, אבל לא באמת. בנות משוות ציונים ולה אין מה באמת להראות. עשינו לה מבחנים משלה, בעל פה, אחרים, בעדינות, אבל הכל היה קצת אחרת.
העיקר שהיא אתכם, אמרו ההורים, אבל בתקופת הבגרויות וההכנות לסיום, באו המחשבות המודאגות, מה היא תעשה? החברות בכתה הלכו למיונים, התקבלו לשירות לאומי ולצבא, אבל זיוה… מה עושים? בסוף מצאנו מקום שרצה בה. מקום של ילדים עם צרכים מיוחדים.
שנות השירות היו שנות פלא. זיוה פרחה ומצאה את מקומה. משהו בה התבגר ופרח ועדיין, הכל היה כל כך קשה. במפגשים עם החברות, ולפעמים אצלי בבית, זיוה חזרה להיות הנערה שהיתה באולפנה. סביבה חברות התחתנו ובאו עם ילדים, שאותם היתה מחבקת ומנשקת ולעיתים קצת בוכה. לא פעם דיברנו בצוות האולפנה שחייבים למצוא עבורה בחור נפלא. יום אחד זה אכן קרה. בצוות שלנו עלתה הצעה לבחור שנראה שעשוי היה להתאים לזיוה.
זה היה מסע. תמיד יש פחדים, אבל אצל זיוה זה היה יותר מזה. בסוף הם נפגשו. מפגשים זהירים, מהוססים. היינו איתה מרחוק. מלווים ותומכים, מקווים ומתפללים. היועצת ידעה מתי לחזק ומתי לתת מקום להתלבטות. החברות הקשיבו באהדה ובאהבה ופתאום זה קרה. משהו ביניהם ניצת והאהבה פרחה. היה מרגש עד דמעות לראות את זה קורה.
הערב עמדתי מרחוק בחופה של זיווה, יחד עם שאר בנותי- תלמידותי האחרות ודמעתי . עכשיו בדרך הביתה נשארתי עם המחשבות והתמונות והתקוות.
אנחנו יודעות שזה כנראה אף פעם לא באמת נגמר. היא תמיד תהיה 'שלנו', זה רק ממשיך אחרת.